המחנק בנשמה לא מרפה, עמוק הוא חבוי בבטננו והתפרץ במלוא עוזו ב- 7 באוקטובר 2023. מלחמת יום כיפור שוב באויר ועימה סערת רגשות למראה פניה של החברה בארץ העומדת נבוכה ומרוסקת, התחושה המכאיבה כאילו הכל היה לשווא, ומעל לכל אבדן של חיים רבים שנגדעו בעיצומו של מחדל לאומי גדול כל כך. הכתוביות של הנרטיב המתקרב לפני ה- 7 באוקטובר היו על הקיר בצורה כה בוהקת במהלך שנים רבות והשתיקה הייתה רועמת. הפעם, המלחמה לא בגבולות, אלא פגיעה ברברית בתוך בתיהם של נשים, קשישים, תינוקות, ילדים, בתוך מדינה שהוקמה להבטיח את ביטחונם של האזרחים ושל העם היהודי. אחים, הצילו, שריפה! צעק המשורר בגולה אך השריפה לא כובתה. מדינות אירופה שתקו אז אל מול הפוגרומים שכילו את אחינו לאור היום, באין מפריע. זה היה שם בגולה, אך היא פורצת בעוצמה בתוך ארצנו, ללא אבחנה בין יהודים ולא יהודים; והמדינה על כל ראשיה, ממשלותיה, מוביליה, דוממת, ושולחת את בניה להמשיך ולהילחם על גבולותיה כאילו זו אותה מלחמה. אלי ויזל ז"ל נהג לומר כי הטרגדיה של העם היהודי היא שתמיד העדיף לשמוע להבטחות של ידידיו וחבריו, במקום להאזין לאיומים של אויביו. הבטחות ללא מחויבות קל יותר למלמל מאשר לומר את האמת. עוד בהקמת המדינה, בן גוריון לא הסס לקבוע שישראל לא הייתה מדינה למופת כנדרש מייעודה ומייחודו של עם ישראל כעם סגולה ("אור לגויים"). לפיו, הדאגה האמיתית והקשה היו "הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים". הוא היה משוכנע כי גורלה של מדינת ישראל לא יוכרע בחזית המדינית הבינלאומית אלא בחזית הפנימית: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים" ועוד הוסיף כי את העוצמה הפנימית המכרעת יש לבצר ולטפח "ביצרון מוסרי, בטחוני ומשקי", לעקור את "הנגעים הפנימיים" ולהגביר את יכולתנו היוצרת. חוסנה הפנימי של החברה הישראלית בשקיפות האמת וביחד האמיתי הם שיקבעו את גורלה של מדינת ישראל, את מעמדה בזירה הבינלאומית ואת ערכה בעיני העם היהודי בתפוצות. ביטחון פנימי וחיצוני הוא אחד מתפקידיה החיוניים של המדינה במערכת יחסיה עם אזרחיה. באותה שבת שחורה אבדה תחושת הביטחון לא רק לתושבי העוטף אלא לכל אזרחי המדינה. באחד התיעודיים שכתבתי כבת לניצולי שואה על משפחתי, ראיתי סממני בריחה מהאמת בחיי המשפחה בעיירה ברומניה: "אימא אהבה לקרוא הרבה עיתונות רומנית ולהתעניין במה שקורה. באחד הפעמים סיפרה, כי זורקים את היהודים מהקרונות, וטובחים יהודים בבוקרשט וביאסי. היהודים בעיירה החלו לסגור חלונות ולהאפילם". האמת זעקה ברחובות והאפלת החלונות הייתה על מנת לעמעם את האמת שרבצה לפתחי בתי היהודים בשואה. גם שם, בגולה, הייתה טמינת ראש בחול במידה מסוימת, אך זו הייתה ברירת מחדל, כי מה היה מפלטם של היהודים בהיעדר מדינה? בכל מקום בו היהודי הנודד מצא לו בית זמני להניח ראשו שמע בגלוי:" הכה ביהודי, זר הוא לנו, אויב בתוכנו, מפגע בחיינו.. נהרגו ונשמידו". אלפים מבני עמנו נרצחו בעידוד ממשלות ומלכים. ומה עתה? מי האויב שלנו מבפנים שהוביל למחדל הטראומתי של רצח, אונס והבערת האש בישובים הישראלים? יהירות, היעדר אחריות, הסתה ופלגנות לא התחילה היום אלא היא נוצרה במשך שנים רבות ובקרב מספר ממשלות, כחלק משיטת "הפרד ומשול". שיטה המסייעת להפרדה ולפיצול בציבור המתנגד, במטרה להחליש את כוחו; וכל האמצעים כשרים, אין בעיה להסית, להפחיד, לאיים ולשקר מתוך מגמה להסתיר את האמת (כהסתרת מסמכי גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים ופרוטוקולים של הקורונה למשך 30 שנה). השיטה מונעת מכוחות השנאה וההתנגדות, ומסיטה מעיסוק בנושאים חשובים ועיקריים לטובת האזרחים, כמו לחיות בביטחון, להתפרנס בכבוד, למנוע תחלואה ולחנך חינוך מיטבי את הילדים. עכשיו מפנים ישובים, עוקרים אנשים מבתיהם, קהילות מתפוררות וההפרדה הולכת וגדלה. פלגו אותנו ופגעו אנושות בלכידות ובסולידריות החברתית שלנו. האם למרות השיטה, הייתה משילות? אם כן, אזי היכן היא נעלמה ב- 7 באוקטובר 2023? במשך שתי יממות מחבלי החמאס עשו ביישובים כבתוך שלהם בלי שצה"ל נזעק לסייע וזאת כאשר עוטף עזה נמצא במרחק של שעה ורבע נסיעה מתל אביב וחמש דקות טיסה לחיל האוויר. פשוט מדהים. היכן הייתה המדינה והיכן היה צה"ל בשעות הקריטיות האלה? עד מתי נמשיך לטמון ראשינו בחול? פוליטיקאים המכנים עצמם "מנהיגים" מרשים לעצמם להישיר מבט, להסתכל לאזרחים בעיניים, ולשקר ללא היסוס או חרטה ואין הם רואים ב"שקר" בעיה. מבחינתם, השקר אינו משהו מגונה, תופעה לא מוסרית או טקטיקה מסוכנת, אלא הוא נתפס כנורמה מחויבת המציאות. נורמה המלווה בהנחות מוטעות, יהירות והליכה אחר כוח ואגו, המוזנים באמצעות גורמים אינטרסנטיים חיצוניים וזרים למדינה (עמותות וקרנות מחוץ לגבולות הממלכה). האם קיימת מנהיגות? מנהיגים ולא גנרלים או גיבורים כי מזמן הופקר ביטחון האזרחים, והרי במציאות החדשה העורף יהפוך לזירה העיקרית, זירה שהפקירו באוקטובר 2023. לטמון את הראש בחול זו בחירה . יש להיזהר משלושת המוקשים: אדישות שתמיד תחבור אל האויב. בעת שננוח באזור בטוח, התרדמת תתפרץ וכשנתעורר, נמצא עצמנו בסביבה שלא נהיה כבר חלק ממנה. סיפורים - הם כל מה שאנחנו מספרים לעצמנו ומנסים לשכנע בצדקתנו, וזה שבולם אותנו מלעשות ולשנות, ו תירוצים – פוטרים אותנו מאחריות בהיעדר מחויבות. עלינו להסתכל לעצמנו בעיניים, להוציא את הראש מהחול ולשאול שאלות. הישגיה של מדינת ישראל בשנים הראשונות להקמתה במציאות האפורה של "ימי תלאות ומצוקה", ידעה "תנופת יצירה ועוז הרוח וכושר המעשה". וזה הדבר היחיד שנותן את התקווה לבנייה עם רוח האדם. כאז כן עתה: ”שחקי, שחקי על החלומות...כי באדם אאמין“. האמונה באדם היא אבן יסוד בקיומנו עלי אדמות. ללא האמונה באדם, הופך עולמנו ליער של חיות טרף. טיפוח האמונה באדם לצד ערכי מוסר הנביאים, כפי שנטבעו במגילת העצמאות עם הקמת המדינה, ישמשו כמגדלור להבראת החברה הישראלית. שונו פניה של המדינה ואין יודעים מה יהא גורלה. ואם אנו זקוקים לה כל כך, עלינו להבין כי אנו אחראים לגורלנו בה. נעשה עתה בחירה אחרת ולא בריחה להטמנת ראשינו בחול, כי עלינו להיות אור התקווה ליום המחר ולא כאתמול. ארץ ארצי, אל דומי! נזכור יחד את החולמים והלוחמים שהקריבו עצמם למען חיוניות החיים, רוחו של האדם והמשך קיומם של הדורות הצעירים במדינת העם העברי. אין לי ארץ אחרת!