היכן קולם של הילדים במעורבות הורים אפקטיבית?

קול הילד הלומד וקול ההורה אינו קול אחד, והרבה פעמים במערכת יחסים עם בית הספר הקול של הילד הולך לאיבוד. לא אחת מדברים על הילדים במקום לדבר איתם.  כולם רוצים לשמוע את קול המורים וההורים, אבל מה בקשר לתלמידים? מי שואל את דעתם? האם מהם מתעלמים, באופן יחסי? "אם נתמרד אולי יתחילו להתייחס אלינו ויבקשו מאתנו להשמיע את קולנו כי אי אפשר לעסוק בחינוך בלעדינו......". הדבר מתחבר לממצאי המחקר שבוצע על ידי ד"ר טרגר חדוה בנושא מעורבות הורים והישגים לימודיים ואחד המרכיבים למעורבות הורים אפקטיבית החל מגיל חטיבת הביניים היא דרישתו של התלמיד את מעורבות ההורים, במילים אחרות, לומדים, השמיעו את קולכם!   

 

הלומד מרגיש כי בית הספר בוגד בו ומתעלם מקול הלומד: 1] הלומד בבית הספר נתפס לרוב כאובייקט סביל –  כלי קיבול, לוח חלק, ספוֹג, חומר שיש לעצבו;  2] יחסי ילד-מבוגר כפופים לצורכי המבוגר, מכוונים אל "דמות הבוגר", אל עתידו ולא אל צרכיו ואל עולמו כאן ועכשיו, בטענה כי " ילד הוא רק ילד" או "החיים הם לא פיקניק". 3] תכנון הלימודים -  לב לבו של בית הספר מתמקד בהקניית תכנים ומיומנויות. המטרה - תעודת בגרות מכתיבה סדר עדיפות הממוקד בהספק חומר. אין מקום  לביטוי אישי כאשר מעדיפים שפה מדעית, אובייקטיבית ורציונלית. ההערכה הסטנדרטית מגדירה את רוב התלמידים כ"ממוצעים" או "מתחת לממוצע”. רק מעטים זוכים לעידוד כ"טובים" או כ"מצטיינים. 4] הילד/הנער לומד שמבוגרים לא מייחסים ערך למחשבותיו, לדעותיו, לרגשותיו, למצבו החברתי, ליחסי גומלין אנושיים. הוא לומד שבבית הספר אין ערך לאישיותו, ומוטב גם לו שיתעלם ממנו;  5] ילדים מחפשים מבוגר משמעותי, אך מבוגרים בבית הספר לרוב אינם מעוניינים או שאינם חשים עצמם ראויים לשמש דמות משמעותית לילד. במובן זה בית הספר בוגד הן ב"אני מאמין" שלו והן בצורכיהם ובציפיותיהם של הילדים.

 

נדיר שמבוגרים חושבים על תלמידים כשותפים בתהליכי שינוי ובארגון חייהם : למה להאזין  לקולות של תלמידים? מה יכולים קולותיהם, שבדרך כלל נעדרים מהמחקר ומהדיאלוג החינוכי, לתרום לנו? מבוגרים בדרך כלל לא נוטים להעריך את עושר הידע והתחכום של הילדים...ואיך בית ספר נראה ונשמע כשמורים מאזינים לתלמידים ומכבדים אותם? יש לתת את הדעת כי התלמידים הם הלקוחות הישירים של המערכת החינוכית ולכן יש להקשיב לקולותיהם היכולים להוביל לשיפור ההוראה והלמידה, לפיתוח תכניות להכשרת מורים העשויות ללמד את המורים להקשיב ולהגיב לקולות התלמידים? גם לתלמידים הנמצאים בבית הספר יומיום יש מה לומר על האופן שבו בתי הספר מנוהלים והם מסוגלים גם לתת הצעות לשיפור החינוך שלנו...דבר מה שגוי בבנייתה ובחידושה של מערכת החינוך, כאשר בשום שלב אין מקשיבים לאלה שלכאורה היא מתוכננת לשרת.

 

קול הלומד מתאר את הפרספקטיבות (נקודת המבט האישית והקולקטיבית) והפעילות של אנשים צעירים (ילדים, מתבגרים, מתלמדים) דרך מוסדות חינוך. הקול מאפשר ללומדים את היכולת להשפיע על למידתם הכוללת מדיניות, תוכניות, הקשרים ועקרונות. אם מניחים את הלומד ליד ההגה ומתייחסים אליו כאל מוביל, כשהוא נמצא במרכז השיטה והתהליך אז כל מה שנעשה למענו – ישפיע ויוביל לתוצאות כי הוא חלק ממנו ונושא האחריות להצלחתו. 

 

למעשה, המבוגרים אינם יודעים יותר מתלמידי המאה ה- 21 על המשמעות של "להיות מבוגר" בעתיד. מחנכים (מורים והורים) יכולים להרוויח משמיעת היבטים ביקורתיים של תלמידים לגבי גישתם לקוריקולום, לפדגוגיה ולפרקטיקות חינוכיות נוספות. באמצעות הפיכת קולם של הלומדים לקול אקטיבי“ ניתן להרוויח פעמיים: 1] בניית תובנות חדשות תוך עיסוק בפעילויות של למידה משותפת; הקשבה לקול התלמיד מאפשר למצוא את קולנו. 2] היענות חיובית לשיתוף פעולה בין המחנך והמתחנך. אין חינוך ללא היענות אקטיבית ומעורבות מתוך רצון והערכה. תלמידים מקנים משמעות שונה לתהליכים בכיתה, לדוגמה, כיתות שמבוגרים ציינו כטובות נתפסו בעיני תלמידים כמשעממות. למידה אפקטיבית הממוקדת בהצלחה תתבצע במקום שתהא חשיבות מכרעת בקבלת החלטות לקול הלומד שיביע שביעות רצון מהלמידה.

 

ככל שיחושו הלומדים שהם שותפים פעילים ולא אובייקטים סבילים, יתייחסו ביתר אחריות ללמידתם. הקשבה לתלמידי בית ספר היא משמעותית מאוד היות והיא משקפת את עולמם, את שאיפותיהם ואת יכולותיהם. הקשבה לתלמידים יכולה לפיכך לתרום להבנת עולמם, ובכך לשפר את יחסי הגומלין בין מורים לתלמידים, להשפיע על תכנון לימודים הולם ומשמעותי יותר עבורם ועל דמוקרטיזציה ביחסי הגומלין בבית הספר.

אם נראה בדמיוננו בית ספר ובו תלמידים ומורים הפועלים באופן הדדי כלומדים וכמנהיגים, תלמידים המעודדים לדבר על חינוכם, המשמשים כפרטנרים לשינוי ולשיפור בבית הספר ומבוגרים המעריכים מחויבות והעצמה של תלמידים, נראה מעורבות משמעותית של תלמידים והורים הממנפים עצמם ומעלים את אמת סביבתם. סגל המורים, התלמידים וההורים נפגשים כשווים, כשותפים אמִתיים בנטילת האחריות להפקת משמעות מעבודתם המשותפת. כדי לשמוע ולהבין את קול הלומד יש ליצור פורומים מתאימים ושינוי תפיסתי כולל על שותפות ומעורבות של תלמידים אשר תצמח מהתפתחות של מוּדעוּת התלמידים והמחנכים לכך שצעירים יכולים וצריכים לשחק תפקיד חיוני בהצלחת השינוי בבית הספר. בעת שתהא פתיחות כזו לצעירים, תהא פתיחות להורים ולקהילה כולה.

כל תלמיד ותלמידה זקוקים ליצירת קשר ויחסי גומלין בבית הספר עם מבוגר משמעותי עבורם כדי שקולם יישמע. אך מה קורה אם קולם לא נשמע? אל מי יפנו הלומדים לבקשת עזרה? ...או שינשרו מהמערכת, או שימרדו ויהיו הבעייתיים של בית הספר או שהוריהם ישותפו בתהליך החינוכי ע"י הלומדים. במידה ובית הספר ימשיך לשתף את ההורה, ללא שיתוף הלומד, התהליך החינוכי לא יתייעל והישגיו של הלומד – לא ישופרו. 

 

במחקר שבוצע ע"י ד"ר טרגר חדוה באוניברסיטת בר אילן בנושא "הישגים ומעורבות הורים" התגלו מספר ממצאים הקושרים בין "קול הלומד" לבין "מעורבות הורים אפקטיבית" (המשפיעה על הישגי הלומדים). עם העלייה בגיל התלמיד קיים, מצד אחד, הרצון של התלמידים להפגין עצמאות ולהיות חלק מקבוצת הגיל, ולכן יעדיפו פחות נוכחות מצד ההורים בבית הספר, אך מצד שני קיימת עלייה במודעותם לצורך להגיע להישגים לימודיים ועלייה בהכרה שתמיכתם של ההורים חשובה. לכן, סבירה התוצאה שמראה כי קיים רצון חזק יותר לסיוע ההורים בתהליך הלמידה בבית, אך זאת בלי לפגוע בגילויי העצמאות בבית הספר (השמעת קולם ללא עזרה מן הבית). לכן מעורבות הורים בבית הספר בגיל ההתבגרות תהא אפקטיבית אחר שיבינו הלומדים את חשיבותה וידרשוה.  

ילדים קטנים מונעים בדרך כלל ע"י לחצים חיצוניים בלבד. ככל שהילד גדל, כך גדלה יכולתו לדרבן ולהניע את עצמו. הוא עושה דברים מפני שהוא מעוניין לעשותם ולא מפני שמישהו לוחץ עליו לעשותם. זהו מאפיין של ה"מצליחן" – הוא מדרבן ומניע את עצמו. לעומתו, ה"מפסידן" יפעל רק אם יופעל עליו לחץ. ילד בעל מוטיבציה פנימית יתכנן את מעשיו ויעבוד בשיטתיות.

 

מעורבות הורים אפקטיבית לשיפור רמת ההישגים של הילדים בגיל חט"ב וחטיבה עליונה תתרחש כשההורה יפעל בעקבות בקשת בית הספר או ישתף פעולה עם ילדו לאור בקשתו היזומה. פעלתנות ממקור יוזמה פנימית של ההורה פירושה, שהילד מונע ע"י גורם חיצוני. במצב זה, קיימת סכנה שהילד יפתח תלות בגורם חיצוני לו כדי שתהיה לו מוטיבציה לעבודה. לילד מסוג זה יש מוטיבציה להצליח כאשר הוא מצפה לשכר כלשהו או כאשר הוא רוצה להרשים מישהו. ילד זה אינו עובד כדי להשיג מטרות שהוא הציב בפני עצמו,  אלא הוריו הם אלה שקבעו עבורו את רמת התוצאות והוא מנסה לספק את הוריו. קיים חיסרון נוסף למוטיבציה להישגיות המונעת ממקור יוזמה חיצוני לתלמיד: התלמיד אינו לומד לשאת באחריות למעשיו. הוא פועל רק כאשר מובטח לו גמול כלשהו. תלמיד זה עשוי להיות בלתי מעורב בתהליך הלמידה ולא יחווה את החוויה של גילוי דברים חדשים.

 

המעורבות האפקטיבית של ההורה אומרת שאם ברצונך לגרום לילדך לפעול בהצלחה למען השגת מטרה מסוימת, הילד צריך להרגיש שהוא חלק מעולמך ולא בכפייה. הכפייתיות נולדת היכן שאתה רוצה ללמד בכוח דבר שאינך חש אהבה אליו ואינו חלק מעולמך. זהו דבר חיצוני שאתה מנסה להעבירו הלאה באופן חיצוני ובמקרה כזה הוא גם נשאר חיצוני לילד. ילדים "תת משיגים" הם ילדים שאינם עובדים בהתאם לכישרון והיכולת הטמונים בהם. הסיבה לכך היא שאין הם מונעים לעשייה; במילים אחרות, חוסר הנעה מוליך ל"תת הישגיות" ולכן גם לא יאבקו שקולם ישמע.

 

גיל ההתבגרות ידוע כגיל של מרד נגד סמכות ומוסכמות כחלק מתהליך נוסף של התנתקות לקראת שלב מתקדם בעצמאות, ויש להתייחס אליו בסובלנות כתופעה אופיינית. הורים יכולים לעזור אם יתייחסו בסבלנות לחוסר השקט, יכבדו את הבדידות וישלימו עם אי שביעות הרצון, וישתדלו להימנע מלהרעיף על המתבגר שאלות בלתי פוסקות בבקשה לקבל מידע. בנוסף, חשוב כהורים, לא להתכחש להשגותיו של המתבגר, לא להתווכח עם ניסיונו ולהכיר ברגשותיו. אל להורים לנסות לשכנע את המתבגר כי חוויותיו אינם באמת כאלה. כאשר מקשיבים בדריכות לבן-העשרה ועונים בלשון אוהדת, זוכים בתשומת ליבו. כשמביעים בבהירות עבורו את שאמר במעורפל, זוכים באהבתו. על ההורים לדבר עם המתבגר בכנות, כאשר דבריהם תואמים לרגשותיהם. יש לזכור בעת הפניית ביקורת כלפי המתבגר, כי ביקורת מועילה היא ביקורת המצביעה על מה שניתן לעשות במצב הנדון, ביקורת שאינה פוגעת באישיות, היא מתייחסת למעשה שנעשה.

 

לצד ההקשבה לקולו של הילד כדי לבנות את מערכת האמון וההכוונה, חשוב שההורים ישימו את הגבולות. עם זאת, יש לציין כי גבולות מוגזמים יגרמו לילד תחושה שהוריו אינם מבינים אותו, לא רגישים לרצונותיו ומנסים להשתלט על חייו ולדכא את רוחו. לעומת זאת, גבולות רופפים מידי יגרמו לילד לחוש שאינו חשוב מספיק בעיני הוריו. חשוב שייבנה אמון בסיס בין בן-העשרה לבין הוריו; על ההורים לקבל את ילדם גם אם כרגע הם מאוכזבים וכאובים, ולהאמין כי הכישלון בהווה הוא חלק מתהליך. כאשר ההורים מבינים את בן-העשרה באמת, הם יכולים לאפשר לו לשכנע אותם מדי פעם בצדקתו ולתת על ידי כך למתבגר תחושה שהוריו קיבלו אותו כבוגר.

 

גם כאשר ההורים עומדים על שלהם, עליהם לעשות זאת תוך הבנה למניעיו של המתבגר ולרצונותיו הלגיטימיים. אז, כעסו של המתבגר יהיה חלק מהתפתחות ומבניית כוח וערך עצמי. על ההורים לפתח בתוכם כוח פנימי מספיק, כדי להאמין במתבגרים ובדרכם. המתבגר רוצה, באופן בלתי מודע, הורים חזקים היודעים לעמוד על זכויותיהם, שיידעו להגן עליו. לכן, לצד ההבנה והרגישות כלפי המתבגר, חשוב לא להירתע מלהתעמת, להביע רגשות ולהמשיך את הדיאלוג, גם אם הוא כואב. הילדים והמתבגרים אינם רוצים הורים – חברים, אלא הורים מקשיבים ומכוונים, הם לא רוצים רק הורים אוהבים אלא הלומדים רוצים גם הורים יודעים. סמכות ההורים נתפסת בקולם של הלומדים כאלמנט של ידע והקשבה ומכאן נובע כוחם של ההורים.  

 

מאבק הילד להשגת המטרה (הישגים לימודיים) מתוך יחסי אהבה, הקשבה והתייחסות אישית של ההורה לצרכיו, רצונותיו ורגישויותיו על פי הגישה האפקטיבית יתפסו את מקום המרידה בהורים עפ"י הגישה האינסטרומנטאלית ואת דחית ההתנהגות המאומצת להשגת המטרה עפ"י הגישה הקוגניטיבית. אם נוכל כהורים לגלות אמפתיה לצרכי הילד ולייחודו, אפשר שיבין בעצמו שהזנחת הלימודים או היעדר הישגים לימודיים אינה הדרך הטובה ביותר ובוודאי לא היחידה להיות אדם בוגר ועצמאי. גירויים של עונש ושכר רק ישכנעו את הלומד שהוריו ומוריו רואים בו בובה ומנסים למשוך בחוטיה. השלמת ההורים עם צרכיו של הלומד יכולה לסייע לילד למצוא דרכים אחרות, הרסניות פחות, לבטא את עצמאותו עד שלא יאלץ לעשות כן ע"י דחיית הלימודים בבית הספר (גישה קוגניטיבית) או ויתור על רמת הישגים נאותה באמצעות המרת המטרה הנדרשת למטרה אישית אחרת.    

 

מהו תפקיד ההורים בבית-הספר? אך עוד לפני כן עלינו לענות על השאלה: מהו תפקיד בית-הספר? באופן מעניין נמצא דמיון בין תפקיד ההורים לתפקיד בית-הספר. בדרך כלל תפקיד בית-הספר הוא ליצור סביבה בה יוכלו ילדים להכין את עצמם לחיים כאדם בוגר. במילים אחרות, בית-הספר הוא מוסד חינוכי שנוסד להכין את הילדים לעצמאות. בית-הספר הוא מקום בו על הילדים לפתח את אותן המיומנויות הנדרשות להם כדי להתאים לחברת המבוגרים – מיומנויות חשיבה ומיומנויות טכניות שבעזרתם יוכלו להפוך לעצמאיים כלכלית, ומיומנויות חברתיות כדי להשתלב בחברת הבוגרים. אנחנו גם נותנים להם אפשרות להתנסות מעשית ומוחשית בעיצוב מערכות יחסים מציאותיות.

זוהי משימה קשה להורים, כי הורים מייצגים את האהבה ללא תנאי. קשה להורים לשמוע את ילדם בא הביתה ומספר על כל התסכולים שחווה במהלך היום: "ההוא היה רע אלי, זה לא שיחק איתי. אין לי חברים" בשביל בית-הספר זהו חלק משמעותי של העולם האמיתי. בוגרים צריכים לעבוד קשה כדי לעשות לעצמם חברים, בוגרים צריכים ללמוד לחיות עם העובדה שיש שם אויבים בחוץ שרוצים להרע לנו.  בוגרים צריכים לתפוש מי הם החברים שלהם ומי הם השונאים שלהם ואיך להסתדר עם שניהם גם יחד.

כעת, אנחנו במצב של הבנה מדוע ההורים אינם חלק מאפיון של חיי היום-יום בבית-הספר. לא בגלל שהורים הם הרע, ההיפך הוא הנכון. בהורים, בעצם היותם הורים מוטבעות משימות הקשורות לחינוך ילדים השונות מהמשימות שבית הספר התכוונן אליהן. תפקיד ההורה נוטה להתנגש בתפקיד בית-הספר שמחויב בראש ובראשונה לתת ניסיון מוחשי של עצמאות אישית, של תהליך קבלת החלטות דמוקרטי, ושל פילוס הנתיב האישי שלך במערכות יחסים חברתיות.

ההורים של היום רצו לגדל את ילדיהם קצת שונה ממה שעשו הוריהם. הם רצו להיות חברים של הילדים שלהם. הילדים של היום לא צריכים חברים. הם צריכים הורים!

ילדים הם לא רעים; הם מזהים מצבים שבהם ניתן למתוח את החבל ואם לא עוצרים אותם הם ממשיכים לעשות זאת. הילדים היום הם מתוחכמים יותר כי אין גבולות בעולם של מבוגרים וכל אחד עושה את אשר חפץ. במקום שנוצרים חללים ומתמלאים בסימני שאלה.... הלומדים תופסים זאת כחולשה ומנצלים זאת למענם.... (לטוב ולרע). כדי להוביל את החינוך קדימה ולא למנוע הרעה נוספת בקרב בני הנוער,  חייבת להיטמע ההבנה בקרב מנהלי בתי הספר ומוריו לעבוד יחד עם ההורים ולא לשכוח לשתף גם את קול הלומדים כי הם מוקד העניין: ילדים מסוגלים לגלות בקלות כוונות, ולצמוח ולהצליח כאשר יש להם יחסי גומלין מלאי עניין .כאשר אנחנו נוכחים בהווית המציאות ולא רק הפיזית, ילדינו יוצרים אתנו קשרים רגשיים שבתוכם הם מפתחים תחושה עמוקה לגבי עצמם ומחויבות לסביבתם. 

עד המאה ה- 21  ילדי "העידן המודרני" גדלו בעולם היררכי, שבו מעמד הילד היה ברור ונחות מזה של המבוגר: למבוגר היה כוח, הוא שלט במקורות המידע, בסינונו ובנגישותו לילד. בית הספר חינך לצייתנות ולמוסכמות ברורות. תקופה זו חלפה. בתקופה הפוסטמודרנית מעמד הילד מרכזי ביותר, מבוגרים אינם יכולים באופן בלעדי לשלוט עוד במידע הזורם בערוצים מגוונים של תקשורת אלקטרונית. ילדים ובני נוער מאמצים חידושים טכנולוגיים מהר יותר ממבוגרים, הם יוצרים ביעילות דרכי תקשורת שונות מאלה של המבוגרים. ילדי התקופה הפוסטמודרנית מודעים ליתרונותיהם ולזכויותיהם המעוגנות בחוק. סמכות המבוגר מתערערת בעיני הלומדים ואף בעיני המבוגרים. מבוגרי התקופה של המאה ה- 21 מצמצמים את סמכותם ולעיתים אף מוותרים עליה.

בתי הספר עדיין מתעקשים לפעול על פי השיטות הישנות והמרחק החינוכי בין מטרות מסגרת זו הולך ומתרחק. ברוב בתי הספר עדיים שולטים מאפייני העידן המודרני: המבוגרים, המיוצגים ע"י המורים המתעקשים כי הם עדיין בעלי הסמכות, כופים על הלומדים, המיוחסים כחסרי ידע ומשמעת, תכניות לימודים מקובעות, מסגרות לימוד, סדר יום אחידים, ללא מתן כלי עבודה התואמים לרוח התקופה. למרות שתי הספר מדגישים את חשיבות ההקשבה וההיענות לקולות הלומדים, עדיין ברב בתי הספר, התלמידים נחשבים ל"קול השותק".

יש לשנות את דפוסי המערכת החינוכית המתוכננת לשרת את הלומדים אך אין היא מקשיבה לקולותיהם וקולותיהם נשארים דוממים. יש להקשיב ל"קול הדומם", לתת לו ביטוי ולהגביר מודעות כלפיו וזאת מתוך אמונה כי הקשבה והיענות לקולם של תלמידי בית הספר הוא צעד חשוב בהתפתחותם כבני אדם וכשותפים אוטונומיים האחראים בבית הספר. בנוסף, על המורים לחבור להורים על בסיס אינטרס משותף של  קול עולם המבוגרים שאמור לכוון ולהנחות את קול עולם הצעירים. החזרת הסמכות לעולם המבוגרים תהא מתוך שילוב והעצמה תוך כדי השמעת קול הלמד ושילובו כשותף בתהליך החינוכי.